האם מי שכותב כתיבה אוטו.ביוגרפית חייב להישאר כבול לעובדות, או שרשאי גם להמציא?

 

לאחרונה קראתי את הרומן האוטוביוגרפי של הסופר חיים באר, "חבלים". קראתי בעבר כמה מספריו ("עת הזמיר", "נוצות", "אל המקום שהרוח הולך") ואני מאוד אוהבת את כתיבתו. לחבלים הגעתי (באיחור אופנתי) בתקופה בה אני נמשכת לקרוא בעיקר סיפורי חיים ורומנים אוטוביוגרפיים. 

מעניין אותי לקרוא איך סופרים דגולים כותבים על (ואת) חייהם וזיכרונותיהם.  זה נותן לי השראה וכמובן מלמד ומעשיר אותי.

הספר שיצא לאור בשנת 1998 הוא מעין רומן חניכה המתאר את הכשרתו של באר לקראת הפיכתו לסופר. הוא מתחיל בילדותו כבן יחיד להוריו בשנות ה-50 בירושלים, ומגיע עד לשנות ה-70, לתחילת כתיבתו של "נוצות", הרומן הראשון שכתב באר ולמותה של אמו.  

באר מתאר בספר בישירות את הקושי שלו לנסות לשחזר במדויק את האירועים עליהם הוא כותב, ואני ככותבת אוטוביוגרפיות, מזדהה מאוד עם הקושי הזה. למשל בקטע הבא כותב באר:

"היום, בשעה שאני כותב את השורות האלו, כופה על עצמי מאמץ שווא לשחזר בשיא הדיוק, את התמונה השלמה ולא להסתפק בציון רגעים נבחרים שהזיכרון בחיבתו לפרטים שימר בתוך אי הסדר שלו..." ובהמשך הדברים:  "... נוכחתי כמה סרבן יכול הזיכרון להיות. אתה יכול לשדל אותו לדבר עד שהוא מתרצה ואומר מה היה צבע חולצת המשי של אמא, איזה משב רוח קידם את פנינו בפתחו של קינג' ג'ורג או במה העסקתי את אצבעותיי שעה שאמא דיברה. אבל הזיכרון יסרב להשיב לך כלל על השאלה מה חשבת או מה חשת באותה שעה... דומה כי המחשבות והתחושות שהן ערטילאיות, בנות חלוף, הן גם הראשונות להימחץ למוות תחת גלי השכחה, ורק בשעה שהן נלכדות בתוך מוחשיותם של דיבורים ומחוות ומעשים הן משמרות את צלם דמות תבניתן."

כשהוא מנסה לתאר את דמותה המורכבת של אמו הוא כותב: "לדאבוני עלי להודות, כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות... גם על הניסיון הצנוע יותר – לשוות אשליה של שלמות והמשכיות לכל אותם פרטי פרטים של אירועים, רגשות ושיחות שסיפק לי הזיכרון – אני נאלץ לוותר בסופו של דבר, משום שלבטיה ויצריה של אמא מנערים מעליהם תחבולה ספרותית זו כסייחה מרדנית".

הדיון של באר בבוגדנותו של הזיכרון ובקושי של הכותב להסתמך עליו, מעוררים אצלי את השאלה עד כמה אנחנו מחוייבים לדיוק ול"אמת ההיסטורית" בבואנו לכתוב אוטוביוגרפיה/ ביוגרפיה/ ספר זיכרונות. מה עושים במקומות בהם הזיכרון מסרב לשתף עמנו פעולה ואנו נדרשים להשלים פרטים שאיננו יודעים או שאיננו זוכרים? האם מי שכותב/ת כתיבה תיעודית רשאי/ת להמציא כיד הדמיון הטובה, או שמא עליו/ה להישאר כבול לעובדות? 

האמת היא שלשאלה זו יש כמה תשובות וכמה אסכולות. באר שואף להגיע אל "האמת ההיסטורית", ככל שזו קיימת. ובאותה נשימה הוא מטיל ספק ביכולתו לזכור נאמנה רגעים מן העבר ולשחזר באופן מדויק. הוא מצטט בספר את המשורר יוסף ברודצקי שאומר: "המשותף לזיכרון ולאמנות הוא כשרון הבחירה וחוש הטעם לפרטים". הבחנה זו "שלכאורה אף מחניפה לאמנות, היא עלבון לזיכרון", אומר באר באירוניה.

חוקרת הספרות פרופ' ניצה בן-דב, כותבת בהקשר זה על "חבלים":  "אנחנו יודעים שכל מה שמסופר בחבלים שלוף מהזיכרון, מזיכרונו של איש אחד. כולנו מסכימים ויודעים שהזיכרון הוא מתעתע, מעוות, מעצים, מחסיר וסלקטיבי. ואולם אין כלי זולתו העומד לרשות הכותב כתיבה תיעודית, ואת הנשכח נאלץ הכותב בלית ברירה למלא כיד הדמיון הטובה עליו."

גם חוקר הספרות יוסף אורן עסק באותה התחבטות: "רק תמים יניח שניתן לכתוב רומן אוטוביוגרפי רק על ידי מתן הרשות לזיכרון לדבר, או שכתיבתו של רומן כזה קלה יותר מכתיבת רומן שעלילתו בדויה מתחילתה ועד סופה רק משום שכל הנפשות וכל האירועים מצויים מראש ברשותו של הכותב ואין עליו להמציא כלום בעזרת דמיונו. האמת היא, כמובן, הפוכה. רומן אוטוביוגרפי כובל את הכותב למאורעות שאירעו בפועל, ואין הוא חופשי לשנות את אופיין של הדמויות או את מהלך עלילת-חייהן." 

לא מזמן התייעצה איתי חברה בנושא זה. היא כותבת את סיפור חייו של אביה המבוגר, שכבר אינו צלול במאה אחוז, ויש לה חשש שחלק מהדברים שסיפר לה אינם אמיתיים, כלומר מומצאים או לכל הפחות לא מדויקים. האם לכלול אותם בספר? האם להשמיט? 

באופן אישי, כמי שכותבת אוטו.ביוגרפיות, הנטייה הטבעית שלי היא לחתור אל הדיוק, אל השחזור המדויק של האירועים והדמויות בחייהם של האנשים שאני כותבת, עד כמה שניתן. אולי הנטייה הזו נובעת מהשנים הרבות שעשיתי בעיתונות ובכתיבת תחקירים, בהם הדיוק חשוב במיוחד.  ויחד עם זאת, ברור לי שלזיכרון שלנו יש גבולות ומגבלות, ולא משנה כמה נשאף לדיוק ולשלמות, השאיפה הזו נדונה לכישלון.

לחברתי השבתי שאם כך אביה זוכר את הדברים, אז זו "האמת שלו", זה הסיפור שלו וכך ראוי לכתוב אותו, כי מה שחשוב הוא מה שהבן אדם מרגיש. אחרי הכול, אנחנו לא כותבים ספר היסטוריה אלא סיפור חיים שמשקף את נקודת מבטו של המספר. וממילא, לא נראה לי שיש דבר כזה "היסטוריה בלתי מעורערת". גם על הכתוב בספרי היסטוריה יש חילוקי דעות. 

כשדיברתי על כך עם אמי החכמה, היא אמרה דבר מעניין: יכול להיות שזיכרון הוא כמו ספרות, ובספרות, לא כל כך חשוב אם הסיפור שאנו כותבים היה או לא היה, חשוב שהוא היה יכול להיות. 

אז אולי זהו הפתרון לשאלה שהעלתה חברתי. אם נוכל לחשוב על כתיבת זיכרונות כעל ספרות, נוכל להיות סובלניים ואוהדים יותר כלפי האפשרות שהזיכרונות שאנו כותבים אינם מהימנים במאת האחוזים.

רוצים לשפר את מיומנויות הכתיבה? לחצו והצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלי "איך כותבים סיפורי חיים"