מחכים/ות להשראה, למוזה או לנס שמימי? עדיף שפשוט תשבו ותכתבו!

 לאחרונה התלבט איתי לקוח אהוב איך להביא את עצמו לסיים את כתיבת ספרו. החלטנו להקציב "דד-ליין" קרוב ביומן שעד אליו הוא מסיים את הכתיבה, ויהי מה. הוא הרגיש הקלה מעצם ההחלטה, אך חשש שהדד-ליין יכפה עליו להתיישב ולכתוב רק מתוך הכרח ואילוץ ולא מתוך השראה. "ומה יהיה אם לא תהיה לי מוזה לכתוב?" שאל. אל תחכה למוזה, שב וכתוב! המוזה כבר תבוא, השבתי לו.

רבים חושבים שכתיבה היא עניין של מוזה/השראה/נס משמים שצריכים לנחות עלינו ממקור אלוהי או שמימי, שאחרת לא תצלח הכתיבה.

ייתכן ש"האשֵמה" בתפיסה הזו היא המיתולוגיה היוונית, שהמציאה את מושג המוזה. תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, שהנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

בימי קדם, לפני שאמן התחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" ו"האיליאדה" של הומרוס, ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. 

אז נכון שהמוזה, או נס ההשראה, בהחלט מסייעים בכתיבה, אבל האם כדאי להסתמך עליהם?

אמנם שורות אלה נכתבו בהשראת חג החנוכה המתרגש עלינו, שהוא כידוע חג של ניסים, אבל במקורות היהודיים ידוע הכלל לפיו "אין סומכין על הנס". לדעתי, הכלל הזה נכון גם בכתיבה. 

בספר השיחות "ממה עשוי התפוח", סיפר הסופר עמוס עוז על שגרת הכתיבה שלו: "אני כל השנים עובד קשה... אני לא כותב ספרים בהתקפים של השראה, כאילו פתאום המוזה נעלמה ואז רצתי מהר לראות פסיכיאטר, להגיד שיש לי בלוק ואני לא יכול לכתוב. לא היה לי דבר כזה. לא פסיכיאטר ולא בלוק. לא מכיר. אני תמיד כותב..." 

הסופרת והמחזאית ג'וליה קמרון, מחברת רב-המכר "דרך האמן", כתבה בספרה:  "אנחנו חושבים שצריך השראה כדי לכתוב. זו טעות". היא כנראה צודקת. מה שצריך כדי לכתוב הוא בעיקר "לשבת על התחת", אם לנסח זאת במילותיו הבוטות של הסופר האירי קולום מק'קאן. גם הסופרת האמריקאית אליזברט גילברט, שכתבה את רב המכר: "לאכול, להתפלל, לאהוב", מספרת בהרצאת הטד שנתנה, כי למרות שזכתה "להתחכך" מדי פעם ב"השראה" אלוהית או ברעיונות שהגיעו אליה ממקור לא ידוע, הכתיבה שלה אינה מבוססת על השראה ניסית מזדמנת. ההפך הוא הנכון. "אני פְּרֵדָה, האופן שבו אני עלי לעבוד הוא שאני צריכה לקום כל בוקר באותה שעה ולהזיע ולעבוד בפרך", אומרת גילברט. 

ממליצה לצפות בהרצאה המרתקת שלה, כאן:

קולום מק'קאן מייעץ בספר העצות שלו "מכתבים אל סופר צעיר", לכל מי שרוצה לכתוב, פשוט להשקיע זמן בכתיבה: "הקפידי להתמיד. המילים יבואו. אולי הן לא יהיו הסנה הבוער ולא נהוגות אור (כלומר "נס משמיים", אני מפרשת), אבל לא משנה. אל תפסיקי להשקיע מאמץ. אם תשקיעי מאמץ, הזמן יעשה את שלו, המילה בוא תבוא, ואם לא, לפחות ניסית."

אז קחו דוגמה ממיטב הסופרים שלא "סמכו על הנס", אלא יצרו אותו, והתמידו בכתיבה, אם יש לכם חלום לכתוב. תהיו בטוחים שהכתיבה תביא אתה את נס ההשראה.

בהצלחה!