למה פתאום כולם רוצים לכתוב ממואר? ובמה שונה ממואר מאוטוביוגרפיה?

כתבה שעלתה לאחרונה ב"הארץ" ספרים מכריזה כי "גל של ממוארים שוטף את מדפי הספרים ומשקף את רוח הזמן, לטוב ולרע" (עמרי הרצוג, 13.4.22).

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.10738726

מבקר הספרות עמרי הרצוג מבקר ברשימה שלו שלושה ממוארים שיצאו לאחרונה לאור, ושואל : "מתי הכתיבה האישית מצליחה להיות בעלת משמעות בעבור קהל קוראים רחב — ומתי היא נשארת יומן זיכרונות פרטי"?

אז קודם כל נענה על השאלה מהו ממואר ובמה הוא שונה מאוטוביוגרפיה רגילה?

בוויקיפדיה מוסבר כי "ספר זיכרונות או מֶמוּאָר (מצרפתית: mémoires, זיכרונות) הוא סוגה ספרותית המהווה תת-קבוצה של הסוגה אוטוביוגרפיה. ספרי זיכרונות נראים פחות מובְנים ומסודרים מאשר יצירות אוטוביוגרפיה רגילות, היות שהם לרוב על קטע מהחיים ולא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות או לזקנה". 

כלומר, בשונה מאוטוביוגרפיה שבדרך כלל מתארת סיפור חיים של אדם על פי סדר כרונולוגי ובאופן די מקיף, מהילדות (ואפילו קודם, מהמקורות המשפחתיים הקדומים) ועד לזקנה, בממואר מתמקד הכותב בדרך כלל בתקופה מסוימת בחייו שהיא עבורו בעלת משמעות מיוחדת, באירוע מסוים או בנושא מסוים שמעסיק אותו. שני סוגי הספרים נכתבים (לרוב) בגוף ראשון.

אבל ההסבר הזה אינו ממצה. העורך בני ציפר כותב ברשימתו על ספרה של גליה עוז על אביה, הסופר עמוס עוז, כי ממואר הוא "טקסט המשתמש באוטוביוגרפיה או בחוויות אישיות כדי לומר דבר מה כללי. במקרה שלפנינו על התעללות בתוך המשפחה והסכנות שבהכחשה של התעללות זו. סגולתו של ממואר היא החופש ממגבלות צורניות. זהו כעין כלי קיבול קולאז'י למחשבות, זיכרונות, ציטוטים וחוויות". וזהו פן נוסף וחשוב של הממואר , שמאפשר לכותב לכתוב את האמת הסוביקטיבית שלו.

https://www.haaretz.co.il/literature/.premium.HIGHLIGHT-REVIEW-1.9579171

הרצוג מציין במאמרו כי בעבר נכתבו הממוארים "בעיקר על ידי אנשים ידועים בשלהי חייהם, שהביטו לאחור ואצרו את זיכרונותיהם. אך כיום צעירים אנונימיים, כמו גם אנשים המצויים בשיא אונם המקצועי, משתקעים בזיכרונותיהם ומפרסמים אותם ברשות הרבים".

 הביקורת שלו כלפי ספרים אלה נובעת מכך שלדעתו היא חלק מהתרבות הפסיכולוגית והצרכנית, "שחוגגת את הפרטיקולרי, הייחודי והחד־פעמי ומניעה את התפישה העצמית באמצעות מושגים אלה... זהו האופן שבו כל אדם נדרש לחוות עצמו כייחודי באופן מקסימלי. כל פרסומת בטלוויזיה ופרופיל ברשת חברתית מבהירים זאת. אך כיצד אפשר להגיע לייחודיות העכשווית הנחשקת? לעתים זה סיפורן של נסיבות חיים שנתפשות כחריגות, של פצע ביוגרפי או התמודדות עמו ולעתים גם של כישרון יוצא דופן. התיעוד נעשה להצהרת הון עצמי בעלת ממד דמוקרטי, הפתוח בפני כל: לכולנו חיים מרתקים, כולנו דמויות יוצאות דופן, כולנו התמודדנו עם קשיים אישיים הרי־משמעות. ויש לכתוב על כך, כדי לגייס עדים לייחודיות שלי וכדי לקבל הכרה בהוויה החד־פעמית שלי. הספר הפיזי הוא גביע הניצחון של ההכרה הזאת".

הרצוג סוקר את שלושת הספרים - של המשורר דורי מנור, חוקרת המגדר עמליה זיו והסופר והמתרגם בני מר - ומתוכם מוצא שרק האחרון, שנכתב על ידי מר, מצליח לעורר מחשבה ולהיות בעל משמעות בעבור קהל קוראים רחב. הוא מסכם כי : "ככל טקסט ספרותי, ממואר טוב מספק עדות על העולם. הזיכרונות הפרטיים משמשים רק אמצעי; הם לא מטרה לעצמם. רק כך נוצרת משמעות בעבור קהל קוראים רחב. התרבות העכשווית, שמקדשת את ייחודיותו של הפרט, גם מניעה כתיבה המעידה על ייחודיות זו — מטוויטר ועד לספר הפיזי. אבל מחשבה אחת מציקה לי כזבוב טרדן: הרי אנשים יוצאי דופן אינם נדרשים להצהיר על כך במישרין. אני יודע שזו מחשבה מיושנת. אחרי הכל, זו רוח הזמן: רבים כותבים דיוקן של עצמם, כי זה הסיפור שהיו רוצים לקרוא".

ומה אני חושבת על כל זה?

אני בדעה שלכל אחד יש סיפור שראוי להיכתב! או כפי שאמרה לי אחת מבוגרות הסדנה שלי לכתיבת סיפורי חיים " "הגעתי למסקנה שכמעט כל אדם הוא לא רק בעלים של סיפור, אלא של ספר ממש! " והיא צודקת! הרי מי מאיתנו לא עבר בחייו התמודדויות, אתגרים ומשברים? אין כמעט אחד שלא. וגם אם נסיבות חיינו אינן יוצאות דופן במיוחד, לכולנו יש סיפור לספר, וסיפור זה ראוי להישמע ולהיקרא.

לכן בעיניי, כל סיפור חיים וכל ממואר וספר זיכרונות ראוי בהחלט להיכתב, ואם בוער בנו הצורך לכתוב ממואר, אוטוביוגרפיה או כל ספר אישי אחר, או שבני המשפחה מאיצים בנו לכתוב, כדי שהסיפור המשפחתי או האישי לא ירד לטמיון, זה מספיק! לא צריך סיבה טובה יותר לכתוב. 

יחד עם זאת, כתיבה דורשת צניעות! היא לא נועדה להאדיר את שמנו או להוות הוכחה חברתית לייחודיות או ל"מוצלחות" ולהישגים שלנו (את זה תשאירו לפייסבוק או לאינסטגרם 😜). ולכן, בדרך כלל הזיכרונות שנכתוב נועדו עבורנו ועבור מעגל האנשים הקרוב אלינו (משפחה, חברים וכיוצ"ב) ואינם מתאימים לפרסום לקהל הרחב. 

מתי כן? או במילותיו של הרצוג, "מתי הכתיבה האישית מצליחה להיות בעלת משמעות בעבור קהל קוראים רחב "? 

זו כבר תשובה שצריכה להינתן לגופו של עניין ולגופו של סיפור... אבל קנה המידה הוא האם הזיכרונות האישיים נועדו לומר לקהל הקוראים דבר מה כללי, לספק השראה, משמעות, מסר לחיים או נקודת מבט ייחודית על החיים. אני נזכרת למשל בסיפורה של אחת מבוגרות הסדנה שלי, אשה מרשימה ומצליחה, שהגיעה לסדנה כדי לכתוב את סיפורה האישי - סיפור על ילדה שנולדה בבית קשה יום, שעברה בו התעללות נפשית יומיומית, ובהמשך אף נישאה לגבר שהתעלל בה פיסית, ובסופו של דבר הצליחה לשנות את גורלה, להתחיל חיים חדשים, ללמוד, להשתקם, להצליח כלכלית ולהפוך למודל השראה לנשים אחרות - זהו סיפור שאכן יכול וראוי להיות בעל משמעות בעבור קהל קוראים רחב.

ואם בוער בכם הצורך לכתוב ממואר – ספר זיכרונות, או ספר אוטוביוגרפי, או ספר זיכרון והנצחה לאדם שנפטר, אני מזמינה אתכם ואתכן להצטרף לסדנה שלי לכתיבת סיפורי חיים שתיפתח בחודש הבא במבשרת ציון. 

https://course.nuritroth.co.il/

או לצור עמי קשר אם אתם רוצים שאסייע לכם בכתיבה באופן פרטני.