מה עושים כשחסרים לנו פרטים בסיפור האישי או המשפחתי שאנו כותבים? האם מותר להשלים פרטים מהדמיון?

 את השאלה הזו שאלה אותי רחל, אחת המשתתפות בקבוצת הכתיבה שאני מנחה, במפגש האחרון שלנו, בעקבות סיפור שכתבה על אביה, דמות חינוכית ממעלה ראשונה, שעליו היא כותבת ספר. בסיפור היא תיארה את המפגש הראשון והדרמטי שהתרחש לפני כ-70 שנה בעיירה נידחת בדרום הארץ, בין אביה, מורה צעיר יחסית וחדור תחושת שליחות, לבין קבוצת עולים חדשים שעלו זה מקרוב ממרוקו, והיוו את הקהילה שאליה נשלח ללמד.

השיחה הטעונה בין הצדדים שעמדה במוקד הסיפור הייתה משמעותית, משום שנועדה להמחיש לקוראים מי היה אביה כמורה ומה היו הערכים שלאורם פעל, ומה היו האתגרים שעמם עמד להתמודד בתפקידו החדש.

הבעיה הייתה שרחל לא ידעה הרבה לספר על מה שקרה באותה שיחה ובאותו מפגש היסטורי, כי שמעה עליהם בקצרה ממקור כלשהו, וגם מה שסופר לה, לא זכרה במדויק. לכן, היא קיצרה בתיאור הסצנה ועברה יחסית מהר לסגור את הסיפור בסיכום כלשהו.

כשסיימה להקריא, אמרתי לה שהשיחה בין הצדדים מעניינת וחשובה לסיפור שהיא רוצה לספר ולכן כדאי להרחיב בה עוד, אך רחל אמרה שאיננה יודעת או זוכרת יותר ממה שכתבה ואין לה מה להוסיף. "אז תמציאי", אמרתי לה, "תוסיפי פרטים מהדימיון, כאלה שאת חושבת שיכולים להתאים לסיטואציה. את הרי מכירה את אביך, אז תחשבי מה הוא יכול היה להגיד בסיטואציה כזו, ותכתבי".

"זה מותר?" שאלה.

"בהחלט", השבתי.

השאלה שלה החזירה אותי לסוגייה הכללית יותר, והיא :

כשאנו כותבים את הסיפור המשפחתי שלנו, עד כמה חשוב שנהיה מדוייקים בשחזור העובדות ובתיעוד הזיכרונות, האם חייבים לכתוב אותם בדיוק כפי שהיו?

לשאלה הזו אין תשובה אחת, אבל היא עוסקת בין השאר במהימנות של הזיכרון שלנו. "זה בסדר לכתוב על שמלה כחולה כשאולי היא היתה סגולה או אפורה. אנחנו יכולים לאכול לחם שיפון ולהיזכר אחר כך בוודאות שזה היה לחם מחמצת שהכנסנו לטוסטר. הזיכרון אינו עקבי..." אומרת הסופרת נטלי גולדברג בספרה "חבר ותיק ממרחקים".

והסופר יורם קניוק, כותב כך על הזיכרון החמקמק, בספרו המפורסם "תש"ח" - ממוואר על זיכרונותיו ממלחמת השחרור :

"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. ומה כל כך חשוב באמת? שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה... מי הייתי, על מה חשבתי, לבד ממעט הפעמים שאני זוכר שחשבתי? ומה זה זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון".

במילים אחרות: הזיכרון גם כך אינו האמת המוחלטת. זיכרון הוא מה שאתם כותבים שהוא הזיכרון. ולכן אם שכחנו את הפרטים, או שיש לנו פערי מידע בנוגע לחלקים בסיפור שאותו אנו כותבים, ראשית כמובן ננסה להשלים אותם באמצעות תחקיר וראיונות, אך אם זה לא הולך, בהחלט אפשר להשלים את הפרטים מהדמיון ומהשכל הישר.

האם זה לא הופך את הספר לבדיון? לא, זה שונה מאוד מבדיון, כלומר מהמצאת סצנות שלמות שלא התקיימו, דבר שכמובן אינו קביל בממוואר.