מתי אפשר לשלב באוטוביוגרפיה שלנו גם דימיון? האם סיפור חיים חייב להיצמד במדויק למה שקרה במציאות?

 

"האם אוכל לשלב בסיפור החיים שאני כותב גם דברים מהדמיון?" שאל אותי אדם שביקש סיוע בכתיבת סיפור חייו. הוא סיפר לי כי עד היום כתב בעיקר שירים, וכיום הוא רוצה לכתוב את סיפור החיים שלו, "על הטוב והלא טוב שקרו בהם, כסוג של תרפיה עצמית".

כן, אפשר בהחלט לשלב גם דמיון בסיפור החיים, השבתי לו.

לכאורה, תשאלו, האם אלו לא שני דברים סותרים? סיפור חיים אמור להיות עובדתי, תיעוד של מה שקרה במציאות, ואילו דמיון הוא ההפך מתיעוד, ההפך מעובדות וממציאות. הוא רלבנטי לספרות בדיונית, עלילתית, למי שכותב רומן ספרותי, לא?

אז התשובה היא שאפשר בהחלט לשלב דמיון בסיפור חיים אוטוביוגרפי בכמה מקרים:

1. כאשר יש חלקים בסיפור בהם יש לנו פערי מידע, שלא ניתן להשלים באמצעות תחקיר - יש מקרים בהם נבחר להשלים את הסיפור באמצעות הדמיון.

למשל, כשכתבתי את סיפור החיים של זוג הורים ניצולי שואה, חלק מהסיפור עסק באחות שנעלמה כלא הייתה באותם ימים אפלים, ולא היה עליה שום מידע. החלטנו שבמקום הזה נשלים חלק מהסיפור בעזרת הדמיון, בצורה ובמינון שתואמות את האופן שבו הדברים היו עשויים להתרחש, כפי שידוע ממקרים אחרים.

2. מתאים במיוחד לשלב דמיון בסיפור כשבאים לתאר רגשות, מצבי נפש, מחשבות ושיחות – כאן המקום לשחרר את הסיפור מכבלי העובדות ולתת דרור לחופש היצירתי.

3. כאשר אנו חוששים לפגוע באדם מסוים שהסיפור שלנו קשור בו, או שמסיבה אחרת איננו רוצים לספר את הסיפור בצורה ישירה ובזיהוי מלא. אפשר במקרה כזה לכתוב סיפור המבוסס על הסיפור האמיתי (based on), ולשלב במקומות מתאימים בין הדמיון למציאות. כך עשה למשל הסופר אלי עמיר בספרו "מפריח היונים", שמצד אחד נחשב לאוטוביוגרפי ולאישי ביותר מבין ספריו, ומצד שני בפתח ספרו נכתב: "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר".

אז לא כל אוטוביוגרפיה חייבת להיכתב בצורה שהיא מאה אחוז תואמת את המציאות, וממילא זה גם לא אפשרי. הרי מי אמר שכשכותבים מתוך הזיכרון, כותבים את האמת העובדתית כפי שקרתה?

כתב על כך הסופר יורם קניוק, בממוואר שלו "תש"ח", על הזיכרון החמקמק: "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. ומה כל כך חשוב באמת? שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת". אכן, לעיתים הבידיון הוא האמת הפנימית הנאמנה ביותר...

ולכן, התשובה היא - אפשר בהחלט לכתוב את סיפור החיים באופן שמשלב דמיון ולשחרר באופן יחסי את כבליהן ההדוקים של העובדות. במקרים מסוימים נציין זאת במפורש כהערה לקוראים בין דפי ספרנו.

מצד שני, כשאנחנו כותבים ממוואר או אוטוביוגרפיה או רומן שאנו מכנים אותו כאוטוביוגרפי, חשוב לזכור את גבולות הז'אנר, כלומר שחוט העלילה בעיקרו אמור להיות צמוד למה שקרה לנו באמת. "ממוואר שונה משיר, הוא נוצר מתוך הזיכרון. זה בסדר לכתוב על שמלה כחולה כשאולי היא היתה סגולה או אפורה... הזיכרון אינו עקבי. אנו יודעים זאת. אבל הזיכרון לא ממציא ובודה סצנות שלמות שלא התקיימו. זה לא זיכרון , זה בדיון", אומרת הסופרת נטלי גולדברג בספרה "חבר ותיק ממרחקים".