על פרפקציוניזם מול פשרה בכתיבה - האם פשרה היא מילה גסה?

היום דיברתי עם אשה מעניינת שסיפרה לי שהיא רוצה לכתוב את סיפורה האישי אך מהססת. היא ילידת פרס שעלתה לארץ לפני כ-30 שנה ממניעים ציוניים ויש לה סיפור אישי מעניין ומיוחד. "אנשים שעובדים איתי לוחצים עלי כבר שנים שאכתוב את הזיכרונות שלי, זה מאוד מסקרן אותם. אבל אני לא בטוחה בעצמי שאני יכולה לכתוב, שאני בשלה לכתוב."

"כשניסיתי להבין טוב יותר ממה נובע חוסר הביטחון שלה, הסתבר שהמחסום שעוצר אותה הוא העברית. "יש לי טעויות, אני לא יודעת איפה מוסיפים ה' הידיעה ואיפה לא, אני רוצה לכתוב עברית בצורה נכונה. לפעמים אני כותבת כמו שאני מדברת, אולי לא יבינו מה אני רוצה להגיד? "אמרתי לה שבתור התחלה, זו דווקא יכול להיות דרך מצוינת לכתוב כמו שהיא מדברת, כי כך קל יותר לקוראים להזדהות ולהתחבר עם הסיפור ולה - להביא את עצמה בצורה אותנטית וברורה. אבל היא לא השתכנעה.

"אני רוצה לכתוב נכון, אני פרפקציוניסטית! חשוב לי שהעברית שלי תהיה מספיק גבוהה. מאוד מפריע לי שאני כותבת לא מספיק נכון. "

אהה... פרפקציוניזם... חשבתי ביני לביני. זו כבר "מחלה" ידועה ולעתים קשה לטיפול, שפעמים רבות עוצרת אותנו מלהגשים כל יעד או חלום שיש לנו.

הסופרת ג'וליה קמרון, מחברת רב המכר "דרך האמן", כותבת בספרה "הזכות לכתוב":

"השאיפה לשלמות היא המחסום העיקרי שעומד בינינו לבין הכתיבה. אנחנו רוצים לכתוב – אבל אנחנו רוצים לעשות את זה בצורה מושלמת...

ומסבירה קמרון: "כתיבה היא דבר שיש לעשותו שוב ושוב, דבר שמשתפר באמצעות העשייה החוזרת, אבל אינו חייב להיעשות בצורה מושלמת. בדיוק כמו שמורה לפסנתר יגיד לך לתרגל סולמות, ושההתמדה היא המפתח לשליטה, בתור מורה לכתיבה אני אומרת אותו דבר. התמדה היא המפתח לשליטה בכלי, שבמקרה זה הוא אתה. אם תתן לעצמך לכתוב בצורה עקבית, תהפוך ליותר ויותר מכוונן, ליותר ויותר זורם ומביע..."

קמרון מסבירה איך היא עצמה עושה את זה, כלומר מתקדמת בכתיבה גם כשהיא יודעת שמה שכתבה אינו מושלם:

"למדתי להניח בצד את השיפוטיות כשאני כותבת ולשמור את הליטוש לשלב מאוחר יותר. נתתי לעצמי היתר רגשי לכתוב טיוטות רחוקות מליטוש, מחוספסות... תפקידי היה לכתוב , לא לשפוט את הכתוב. לעת עתה תפקידי רק לרשום אותה (את המנגינה בראשי), רק לצוד את המחשבה , שמאוחר יותר אני יכולה להרחיב או לקשט". 

אז בהמשך לדברים, הסברתי לאשה הפרפקציוניסטית שפנתה אלי שאין צורך לכתוב בעברית מושלמת כדי להתחיל לכתוב, ובטח ובטח שאין זה הגיוני לצפות לתוצאה מושלמת כשרק מתחילים. "יש משהו מאוד נכון בלתת לעצמך פשוט לכתוב. והדרך לעשות זאת היא להתחיל, להתחיל מאיפה שאתם נמצאים", אומרת קמרון וכל כך בצדק.

וכמו בכל דבר בחיים, גם בכתיבה לא כדאי לשאוף למושלמות, ועדיף דווקא להבין שצריך גם פה להתפשר. מה זו פשרה בכתיבה?

מדבר על כך אחד מגדולי סופרנו, עמוס עוז ז"ל, בספרו "ממה עשוי התפוח". בשיחה שהוא מנהל שם עם העורכת שלו, שירה חדד, היא שואלת אותו מתי הוא יודע שצריך להתעקש ולהמשיך לעבוד על משהו כי אולי יבוא לו רעיון יותר טוב, ומתי צריך להניח לכתיבה, להתפשר ולהמשיך הלאה. עונה עוז:

"אני יודע שבלי להתפשר אי אפשר לגמור שום עבודה. שום עבודה...

"כשאני כותב, במקום עמוק בלב אני יודע שזה לא יצא כמו שאני רואה ושומע את זה. אני כבר יודע מראש . אולי מהניסיון. זה לא יוכל לצאת בדיוק בדיוק כמו שרצינו שזה יצא... " אומר עוז.

 בעתיד מי יודע, אבל עכשיו זה הכי טוב שיכולתי לעשות... אותי זה מרגיע. יותר מזה אני לא יכול לעשות עכשיו"...

"זו אצלי מין מנטרה כזאת: "זה הטוב ביותר שיכולתי לעשות ברגע זה. פעם עשיתי דברים יותר טובים, בעתיד מי יודע, אבל עכשיו זה הכי טוב שיכולתי לעשות... אותי זה מרגיע. יותר מזה אני לא יכול לעשות עכשיו"...

אז התחילו לכתוב, ואל תצפו מעצמכם לכתיבה מושלמת. פשוט כתבו, בשביל התרגול, בשביל התהליך, בשביל ההנאה, והשאירו את הליטוש ואת העריכה לשלבים מאוחרים יותר. 

"10 דקות של כתיבה רציפה מצליחות להפיק הרבה יותר מאשר עשר שנים של הרהורים בלי להגיע לשום מקום", אומרת בצדק הסופרת נטלי גולדברג.

בהצלחה!

ואם אתם חולמים לכתוב וצריכים הנחיה, עצות ומסגרת תומכת לכתיבה, מוזמנים/ות לסדנה לכתיבת זיכרונות עם נורית שנפתחת ב-19/2/23 בימי ראשון בערב. כל הפרטים בקישור:

https://course.nuritroth.co.il/