כולנו רוצים לספר את סיפורנו, כולנו צמאים להקשבה
בשבוע שעבר הוזמנתי להכשיר תלמידים ותלמידות באר שבעיים שעומדים לצאת לדרך עם פרויקט תיעוד אישי של הוריהם שעלו מאתיופיה, במסגרת פרויקט ארצי של הג'וינט ומכון ברנקו וייס, שבסופו יאוגדו סיפורי העלייה האלו בספר. התבקשתי לתת להם כלים לביצוע הריאיון, כמו מה לשאול ואיך, מה לעשות כשמי שמספר/ת סוטה מהנושא, איך להתכונן למפגש, איך לתעד את הראיון ועוד.
לפני שהתחלנו בפרקטיקה שאלתי את התלמידים למה בכלל חשוב לדעתם לשמוע את הסיפור האישי של ההורים. אז היו כמה שענו שבלי לדעת את העבר, אין לנו עתיד, אבל האמת היא שזה היה נשמע קצת כמו סיסמא שהם למדו לדקלם. בפועל, רוב התלמידים לא ממש הבינו למה זה חשוב. "זה לא כזה מעניין, ההורים שלי עלו לארץ במטוס, הם לא סיכנו את חייהם" ; "ההורים שלי עובדים, אין להם זמן לדבר"; "ההורים שלי לא רוצים שהסיפור שלהם יתועד ויגיע לאנשים אחרים", היו חלק מההתנגדויות ששמעתי.
אני ורכזת התוכנית הסברנו לתלמידים למה סיפורי העלייה של הוריהם מעניינים גם אם לא היו כרוכים במסע רגלי מסוכן (כמו סיפורי העלייה המוקדמים יותר של ביתא ישראל) ולמה זה חשוב לא רק להם באופן אישי לדעת את הסיפור, אלא לחברה הישראלית כולה, אבל אני לא בטוחה ששכנענו. אחרי הכול, מדובר בבני ובנות נוער שדברים אחרים עומדים בראש מעייניהםן, וכידוע אנחנו מתחילים להתעניין בסיפור של הורינו רק ככל שאנו מתבגרים, ולא פעם למרבה הצער, כשכבר אין את מי לשאול...
אבל אז עברנו לשלב הסימולציות וכאן אפשר להגיד שחל מהפך. ביקשתי מאחת מהתלמידות שעלתה בעצמה מאתיופיה לפני שנתיים-שלוש, לשבת על כסא המרואיינת והתחלתי לשאול אותה על ילדותה באתיופיה ועל החיים בגונדר לפני העלייה. היא התחילה לענות ולאט לאט כמו מעיין שנפרץ, לא רק שהזיכרונות שלה החלו להתעורר וההתלהבות לספר גדלה, גם חברותיה לקבוצה נשאבו לסיפור והתחילו להשתתף בשיחה. בשלב מסוים הן התווכחו ביניהן מי תהיה הבאה בתור שתשב על כסא המרואיינת...
אז מה אני רוצה להגיד? ששוב נוכחתי לראות איך כל אדם רוצה שיקשיבו לו, כל אדם רוצה שיישמעו את סיפורו ויתעניינו בו. הצורך שלנו לספר סיפור, ולהישמע, הוא צורך אוניברסלי, קיומי, חוצה תרבויות, מגזרים וגילאים.
"...אם תשאל אותי מדוע רציתי לספר, אין לי תשובה. אולי היה זה אינסטינקט: רציתי להשתחרר... אני אוהב לספר על דברים שקרו לי ואכן אני מספר עליהם. על פי רוב על דברים שקרו לי באמת, אבל גם על דברים שסיפרו לי אחרים. כשאני חוזר ומספר אותם, נדמה לי שאני שייך לשושלת בת אלפי שנים שמגיעה עד המספרים העממיים שעדיין פועלים באפריקה ובאסיה. אם תשאל אותי למה, אבקשך לפנות לפסיכואנליטיקאי משום שאינני יודע מהו השורש האנושי של הצורך הזה".
