"כבר שנים אני מנסה לכתוב והפחד שייקראו עוצר אותי..."

"כבר שנים רבות אני מנסה לכתוב ברצף. אני יושבת לכתוב לעיתים רחוקות ותמיד אומרת לעצמי שאחזור ואמשיך, אך זה לא קורה. משהו עוצר אותי , חוששת שמישהו ימצא ויקרא טרם רצוני לחשוף. סיפורים יש לי במלוא השק, מכל תקופות חיי. לזכותי אומר שזכרוני חזק ורחוק, מנבכי המערה, מנימי נפשי", כך כתבה לי השבוע רעות במילים כה יפות וכנות (השם שונה לצורכי פרטיות).

אז הבטחתי שאענה לה בפוסט שיעסוק בחשש מחשיפה והנה אני עושה זאת, בתקווה שיעזור לה ולכל מי ששותף/ה לחשש הזה, הכל כך אנושי וטבעי. בעבודתי אני נתקלת פעם אחר פעם בא.נשים שחולמים, אפילו "מתים" כבר לכתוב את סיפורם האישי אך החשש מהחשיפה עוצר אותם.

לפני כמה ימים כתבה לי אשה אחרת שהיא דוחה ודוחה את הכתיבה של סיפורה "בגלל החשש מחשיפה בפני עצמי". אני יודעת מה אני צריכה לכתוב ואני לא כותבת, כי אלה דברים שקשה לי לכתוב, הסבירה.

מניסיוני, שני החששות – החשש מחשיפה של חומרים וזיכרונות רגישים על ידי אחרים והחשש מחשיפה בפני עצמי - בדרך כלל כרוכים זה בזה בקשר הדוק. אז איך משחררים את החששות ואת העכבות?

אומרת הסופרת האמריקאית הנהדרת נטלי גולדברג: "לפעמים אתם לא רוצים או לא מוכנים לחשוף דברים שכתבתם. זה בסדר. אולי לעולם לא תרצו לעשות זאת, אני רוצה לדרבן אתכם לכתוב אותם, לבחון אותם ואז אם אתם רוצים קברו את המחברת, אבל אל תניחו לדברים האלו לזהם את הכתיבה האחרת שלכם. והם יזהמו. כל מה שמוסתר, כל מה שסודי, יחפש את הדרך לצאת. אתם תכתבו על טוסט גבינה ובאמצע כל הגבינה יבעבע הסוד, גילוי עריות, רמאות, בגידה.

לתבוע בעלות על הדבר, לחקור אותו, ישחרר אתכם. אין פירוש הדבר שתמיד עליכם להפוך את זה לפומבי.

...אם מה שאתם כותבים מפחיד אתכם, תקרעו את זה, תשרפו את זה אחרי הכתיבה.

ואז תכתבו את זה שוב. ותשמידו את זה...

תבנו עמידות בפני מה שאתם לא מסוגלים לשאת. זה תרגול טוב. הוא מרחיב את יכולת ההכלה שלכם. אתם גדלים ומסוגלים לשאת יותר. הממוואר שלכם מתעשר... אל תניחו לפחד לשלוט בחיי הכתיבה שלכם.

אבל תמצאו גם מחבוא טוב למחברת שלכם. היא לא העסק של אף אחד".

אז כן, למרות שאנו חיים בעידן שמאפשר "לצאת מהארון" – או מהמגירה - לפעמים זה בכלל לא רעיון רע לכתוב למגירה, וזה בסדר גמור גם להחביא את המחברת עמוק במגירה, או אפילו להשמיד אותה, אם זה מה שירגיע אתכם וישחרר את מה שחוסם אתכם מלכתוב. עצם הכתיבה, שחרור הדברים על ואל הדף, הוא חשוב במקרה הזה.

 

האותנטיות, הכנות, שבלעדיהן כתיבת סיפור חיינו (או כתיבה בכלל) לא תהיה שווה או שלמה, דורשת מאיתנו (וגם מאפשרת לנו) להיות חשופים ופגיעים. נכון, זה לפעמים מפחיד. אומרת על כך הסופרת ג'וליה קמרון בספרה "הזכות לכתוב": "זה היה נפלא לו יכולנו לכתוב מתוך ריחוק של מנתח. היה נוח להיות קר רוח כמו אזמל מנתחים. זה היה גם חסר רגש, ובסופו של דבר חסר שאר רוח. אמנות אמיתית דורשת כנות אמיתית , שפירושה שלמען האמנות שלנו, ולא פחות מכך למעננו, עלינו ללמוד את כישרון הפגיעות. הרבה ממה שמפחיד אנשים לגבי כתיבה הוא בדיוק הרעיון הזה, שמרגע שאנו כותבים משהו אנו הופכים פגיעים. יש בזה אמת, אבל האמת היותר גדולה בעיני היא שמרגע שאני כותבת משהו אני גם הופכת קצת פחות פגיעה. יצרתי לעצמי פיסת קרקע שעליה אני מוכנה לעמוד".

אז הנה כמה עצות פרקטיות שיעזרו לכםן לשחרר את העכבות ולהתחיל לכתוב:

1. לפחות את הטיוטה הראשונה שלכם, כתבו לעצמכם ולמענכם בלבד. אל תחשבו בכלל על הקוראים. (ואם זה עוזר כאמור, החביאו עמוק את המחברת ואפילו השמידו אותה אחרי הכתיבה). הטיוטה הראשונה צריכה להיות כמה שיותר קרובה לעצמכם ועם כמה שפחות צנזורה עצמית. את המחשבה על "מה יגידו" ואת החשש שאולי נפגע במישהו, ואולי בנו עצמנו, נסו לדחות להמשך הדרך. עכשיו זה לא הזמן, עכשיו הזמן לכתוב ולשחרר הכול על הדף. שיקולים של מה נכון ומה ראוי ומה להכניס ומה להוריד, יבואו בשלב העריכה.

2. נכון, לכתוב זה פגיע וחשוף אבל חשבו על כך - אולי דווקא הפגיעות הזו תחזק אותנו? אולי ברגע שנכתוב את הדברים הכואבים ונאוורר אותם, נרגיש שחרור והקלה גדולה שיעזרו לנו להתמודד ?

תנו לכתיבה את האפשרות לרפא ולשחרר. כי יש לה כוח כזה.

3. תרגלו כתיבה חשופה באופן איטי והדרגתי. גם אצל הפסיכולוג, אנחנו לא מספרים את כל הסודות והקשיים הכי פרטיים ורגישים כבר במפגש הראשון, אלא באופן הדרגתי, ככל שהאמון נבנה. כך גם בכתיבה. הקשיבו לקצב האישי שלכם ושמרו על הגבולות שנכונים להם. אחרי שכתבתם משהו שישב אצלכם זמן רב, קחו הפסקה מהכתיבה אם צריך והרפו. סמכו על עצמכם ועל האינטואציות שלכם. ככל שתכתבו ותתאמנו, החשיפה על הדף תהפך לקלה וטבעית יותר. 

בהצלחה!